היקשרות לא בטוחה בבגרות נוצרת בעקבות חוויות חוזרות ונשנות של חסך רגשי משמעותי בילדות.
הרבה אנשים בקליניקה מתארים ילדות "רגילה", אמא ואבא, אוכל על השולחן, חוגים. חוויה
נורמטיבית. הם לא מכירים שום טראומה בעברם, שום אירוע משנה חיים.
עם זאת, כאנשים בוגרים, פעם אחר פעם הם מתקשים ליצור
או להחזיק זוגיות יציבה ובריאה.
כשצוללים לעבודה על הילדות בטיפול, פתאום מגלים השפעות
עמוקות על עולם הרגש המתבטאות בקשר הזוגי ולא מאפשרות
ליצור חוויה רגשית שלמה ומוחזקת עם האחר. כאשר ילד גדל בסביבה שלא מספקת מענה מותאם לרגש שלו, הוא גדל להיות מבוגר שמתקשה לעבד רגשות.
מענה מותאם לרגש מתרחש כאשר הילד מבטא רגש, וההורה -
מראה לו שהרגש לגיטימי ומובן לו (בטח שאתה בוכה, זו מכה ממש כואבת).
מעניק לו תמיכה (בוא נתחבק ונשים פלסטר).
נשאר איתו עד שהרגש יעבור (אני פה איתך עד שהכאב יעבור).
בגילאים המוקדמים זו משימה שלרוב ההורים היא לא מסובכת, לתת בקבוק לתינוק רעב, לשים פלסטר לפעוט שנשרט..אבל הרבה הורים מתקשים להעניק מענה רגשי מותאם לילד כשהוא כבר גדול יותר ומתחיל להביע רגשות מורכבים יותר. לתגובה של ההורים לכעס של הילד, לתסכול שלו, לכאב שלו, יש השפעה מכרעת על היכולת שלו לבטא ולהרגיש אותם בהמשך החיים, וכתוצאה מכך על סגנון ההיקשרות.
כמבוגרים, נראה סימנים לכך שלא קיבלנו מענה רגשי מותאם כילדים ולכן אנחנו נוטים יותר להיקשרות לא בטוחה (חרדה או נמנעת) :
חוסר יכולת להיות בקשר עם הרגש.
מי שהתשובה שלו לשאלה "מה אתה מרגיש" היא "אני לא יודע" - סימן שאין קשר עם רגשות מסוימים.
או לא מרגישים בכלל (מדחיק)
או מרגישים אבל לא יודעים איך לבטא ולחוות את זה.
בילדות לא היתה אפשרות להכיר וללמוד את הרגשות ולפרוק אותם בצורה בריאה, לכן אבד הקשר איתם.
לדוגמא, ילד שכעסו עליו כשהוא הביע כעס, יגדל להיות מבוגר שלא כועס כי הוא לא למד מה עושים עם הרגש הזה, איך מרגישים אותו? איך מבטאים אותו?
רגש מודחק לא נעלם אלא מתפרץ במקומות אחרים (זעם, התמכרויות, מחלות אוטואמוניות וכו).
2. התגוננות שלא לצורך.
"מה שלומך?"
"מה אתה עושה?"
"איפה אתה?"
אם השאלות האלו מכעיסות אותך, נותנות תחושה של חקירה, וצורך להסביר או להגן על ההתנהגות שלך, סימן שלמדת בילדות שזה לא בטוח לחשוף מידע לאדם אחר.
הרבה פעמים תהיה תשובה אוטומטית הודפת כזאת,
"מה שלומך?" בסדר.
"מה את עושה?" כלום.
הכל כדי להדוף את הבקשה מבחוץ לספק מידע על עצמך. כאשר הביטוי הרגשי בילדות הודחק, נאמר לך להפסיק לבכות, או להתבגר כבר, או עשו לך "טיפול בשתיקה" - לשתף מידע עם אדם אחר יכול להרגיש מסוכן כי תיכף יגנו אותך.
להימצא מול אדם אחר ולהרגיש משהו זו כבר סיטואציה מאיימת. גם אם אין לנו מה להסתיר, אם בילדות לא תמכו בנו כשהרגשנו, גינו או השפילו אותנו כשהבענו רגש, הגיוני שגדלנו להדחיק ולהסתיר.
3. ריצוי.
מי שמנסה כל הזמן שהכל יהיה בסדר אצל האנשים הקרובים אליו, מוותר על הצרכים שלו כדי שלא יהיו קונפליקטים, שומר על שלום בית - זה מכיוון שרק כשהשאר בסדר יש אפשרות להירגע באמת.
ריצוי, זה סוג של מניפולציה, כי אנחנו מנסים לוודא שהאחרים מאושרים רק כדי שאנחנו נוכל להיות רגועים. אם ההורים שלך היו כועסים או מתוסכלים, הם כנראה היו יותר מנוכרים אליך, אז האינטרס היה לשמח אותם כדי שהם יוכלו להציע לך את התמיכה הרגשית שהיית צריך.
4. חוסר יכולת לבקש עזרה.
"אני יותר מידי"
"אני לא אמור\ה להרגיש את זה עכשיו"
"אין מקום לרגשות שלי"
אם אלו היו חוויות הילדות שלך, יהיה לך קשה לבקש עזרה מאחרים.
או מחשש לפגוש סירוב או אי נוחות, או מחוסר הכרה בצרכים שלך כשהם בריאים ומותאמים.
לבקש עזרה זה כמו להגיד "זה מה שאני צריך עכשיו" - ומי שמתקשה להרגיש את הצורך שלו לא ידע לבקש עזרה גם כשמאוד קשה לו.
5. בושה אפילו אחרי הטעות הקטנה ביותר.
אם דאגות, תסכולים, ורגשות קשים, לא היו מקובלים בילדות ולא קיבלו הכרה אז למדתם להתמודד עם הכל לבד.
"ילד הורי" - ילד שגדל לספק לעצמו את הצרכים שלו ולעולם לא צריך מישהו אחר. למעשה, כבוגר הוא יתגאה בזה שהוא עצמאי ולא צריך אף אחד אף פעם.
אך זו בעצם תגובה לחוסר היכולת של ההורים שלו לתמוך בו.
אם אני עושה הכל כדי לתקן אפילו את הטעות הקטנה ביותר, אני עושה את זה כי למדתי שכשאני טועה אנשים כועסים עליי, וכשכועסים עליי לא אוהבים אותי, אז אסור שידעו שפישלתי.
כשאי אפשר לבקש עזרה מהאחר, יש לחץ מתמיד להיות מושלמים והמון בושה כשלא מצליחים.
6. הכי רגוע לך לבד.
מבחינתך, להיות ליד אנשים אחרים זו מטלה קשה, אפשר ליפול לריצוי ולדאגה שכולם בסדר, להרגיש רגשות אבל לא לדעת איך לחלוק אותם ואז לחוות הצפה רגשית.
הכי קל לך להיות לבד, אין בזה לחץ.
הכי בטוח לך לבד ובעצם לבד מתרחש הוויסות הכי יעיל ומנחם.
עם אחרים פחות בטוח לכם.
הבעיה היא שאנחנו כן צריכים אנשים אחרים, כך מערכת העצבים שלנו מחווטת, מערכת ההיקשרות. וגם אם נאמר לעצמנו שהכי טוב לנו לבד, הבדידות תחלחל.
7. שימוש תכוף בשקרים.
לשקר מתוך הרגל, כי זה מרגיש בטוח. לפעמים בכלל ללא סיבה - רק כדי לא לחשוף את האמת שלך.
אם בילדות כשאמרת את האמת זה לא היה מתקבל טוב,
אם ביטאת את הצרכים שלך והתעלמו או לעגו לך,
למדת לשקר כדי לשרוד.
זה לא היה בטוח לבטוח במבוגרים בחיים שלכם אז למדתם לשקר כדי שהאמת הפנימית תישאר בטוחה ושמורה, כך אף אחד לא יכול לתקוף אותה או לבייש אתכם עליה.
הבעיה היא שזה עזר כשהיינו ילדים, כמבוגרים זה יכול להיות בעייתי לשקר לבני הזוג ובעבודה, שקר יכול להתגלות. זה מלחיץ, מכאיב ומבודד לשקר.
8. קושי בקבלת החלטות.
חוסר קשר עם הרגש שלך יכול להוביל לחוסר ידיעה של מי אתה ומה הרצון האוטנטי שלך.
זה יכול להקשות עלייך להחליט בין אפשרויות ואף לבחור את האפשרות הלא נכונה לך.
אם יש בך גם מקום של ריצוי, יכול לעלות פחד לקבל החלטה שתפגע במישהו אחר.
למעשה, מצב שבו צריך לקבל החלטה יכול להכניס אותך לקיפאון או הימנעות.
אם הבעת דעה או רגש לא היו מקובלים בילדות, זה יכול למנוע ממך להיות בקשר עם הרצון האמיתי שלך.
9. משיכה לבני זוג לא זמינים רגשית.
אם ההורים לא הסתנכרנו איתך רגשית בילדות, למדת מהם שככה נראה קשר.
בבגרות, היכרות עם מישהו לא זמין רגשית, יכולה הרגיש נוחה ומוכרת, ולגרום לך לרצות להישאר שם.
גם אם מישהו עם היקשרות בטוחה - זמין רגשית, יחזר אחריך, זה לא יפגוש אותך כי לא תהיה איתו הרגשה של "בית".
הבעיה היא, שהפצעים של שני בני הזוג (בעלי ההיקשרות הלא בטוחה) ישתחזרו בקשר כזה והקשר יהיה לא בריא ויסתיים.
אפשר להתגבר על זה ע"י מודעות לדפוסים שלנו וטיפול.
10. כל ריב בזוגיות מעורר בכם מחשבות על פרידה.
עשו מחקר על בתים של ילדים שפיתחו היקשרות בטוחה ולא בטוחה, ובכל הבתים, שימו לב - אחוז המענה הרגשי המותאם על הפעם הראשונה היה 30%!
בכל הבתים, 70% מהתגובות הראשוניות של ההורים למצוקה של הילדים שלהם לא היו מותאמות.
משמע - ב-30% מהפעמים הם הצליחו להכיל ולספק לילד ביטחון.
ב-70% הילד לא נרגע והמשיך להביע מצוקה.
אז מה שונה בין הבתים?
התיקון!
בבתים שסיפקו היקשרות בטוחה, כשהילד המשיך להביע מצוקה,ההורים הבינו שהם טעו בתגובה שלהם, הם המשיכו לנסות ולפעול למען שימור וחיזוק הקשר ובסוף הצליחו.
בבתים שסיפקו היקשרות לא בטוחה - לא המשיכו לנסות, התעצבנו על הילד שהוא מגזים, התנתקו ממנו ("לך לחדר להירגע") ועוד ועוד. אם הילד לא נרגע הקשר נותק.
אותו הילד שההורים שלו התנתקו ממנו כשהיה קונפליקט או סתם כשהיה "קשה" איתו, למד שכשקשה הקשר מתנתק.
זו הסיבה שכמבוגר, כל ריב ייראה לו כמו הסוף.
הוא לא מכיר אפשרות בה רבים ומתקנים, מתרחקים ומתקרבים, כועסים וממשיכים לאהוב.
זוהי תנועה הטבעית של קשר בטוח ובריא, שהוא יצטרך לבחור האם ללמוד אותה בבגרות.
לסיום, חשוב לציין, שגם אם בילדות לא היתה לנו חוויה של תמיכה והכלה רגשית, זה לא אומר שאי אפשר להחלים ולצעוד בדרך לקשר היקשרותי בריא ומשמעותי.
コメント