מה עושים כשיש נתק בקשר אפילו הקטן ביותר, איך עוצרים ובודקים- מה קורה עכשיו בקשר שלנו ואיך יוצאים מהסיטואציה בלי נזק לקשר עצמו?
את המאמר הזה אתחיל בדוגמא אישית, דוגמא שאני מאמינה שרבות וגם רבים יוכלו להזדהות איתה:
בוקר, אנחנו מתכרבלים במיטה. תיכף יתחיל היום וזה הזמן שלנו לגנוב עוד כמה דקות של חסד.
שיחה בלב פתוח, במקום הכי בטוח עלי אדמות בשבילי - החיבוק שלו.
ואז זה מגיע - המשהו הזה הלא רגיש שהוא אמר, שסגר לי את הלב.
מעבר כל כך חד מביטחון לכאב.
מלב פתוח לגן נעול.
מה עושים עכשיו?
לו הסיטואציה הזו הייתה מתרחשת לפני עשור - לא הייתי אומרת דבר.
הייתי מדחיקה את הכאב ומשאירה אותו במחסן מאחורי הלב, לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הפגיעות שלי ובטח שלא להראות אותה החוצה. בשלב מסוים מספיק פגיעות כאלו היו מצטברות במחסן, מנתקות את הלב שלי מהאהבה.
ואז כבר אין קשר.
אם הסיטואציה הזו הייתה מתרחשת לפני שלוש שנים -אחרי שעבר קצת זמן הייתי אומרת לו שנפגעתי,
הייתי נושאת את הכאב כמה ימים, מנתחת, מרגיעה את עצמי שהוא לא התכוון (הוא באמת לא התכוון!) ואז מספרת לו בקול רגוע שזה מה שקרה.
לצערי, גם זו התנהגות שנמנעת מקשר כי לא שיתפתי את הפגיעות שלי באופן חי והרגעתי את עצמי לבד.
אין פה קורבן ותוקף, אין פה צודק ולא צודק:
אני יכולה לתפוס את עמדת ה"קורבן" - נפגעתי מהמילים שלו והוא באמת היה לא רגיש אליי מספיק. אין שום ספק שהוא צריך להתנצל.
אבל מה תיתן לי העמדה הזו? מה היא תשאיר בקשר בינינו? אווירה של אשמה וקורבנות?
האם זה מה שאני מעוניינת ששנינו נרגיש בקשר?
אני יכולה לתפוס את עמדת ה"תוקף" - לתקוף חזרה. אולי זה ימחיש לו כמה זה כואב והוא יחשוב פעמיים פעם הבאה. האם זה מה שאני רוצה בקשר שלי? התנהגויות מתוך פחד? שקילת מילים?
להסתכל על הסיטואציה מעמדה המחזיקה קודם כל את הקשר בינינו:
אני יכולה לעצור רגע ולהסתכל על הסיטואציה בדרך קצת אחרת.
זו לא עמדה של "מי צדק ומי טעה"
זו לא עמדה של "מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב"
זו עמדה של "מה קורה עכשיו בקשר שלנו ואיך יוצאים מהסיטואציה בלי נזק לקשר עצמו"
אז הוא אמר או לא אמר....אז נפגעתי והגבתי או ששתקתי...
קודם כל אני עוצרת!
ואז שואלת את עצמי בכנות את שתי השאלות הבאות:
מה אני רוצה ששנינו נרגיש בקשר? ביטחון, שלמות (שיש מקום לכל מי שאני ומה שאני מרגישה), ניראות.
מה אני לא רוצה שנרגיש בקשר? פחד, ריצוי, אשמה מופרזת.
לקחתי נשימה עמוקה, שמתי לב לכל המקומות בגוף שלי שפתאום היו לחוצים ומכווצים.
ואמרתי לבן זוגי האהוב, שכשהוא אמר את מה שהוא אמר, הרגשתי כאב, והאמת, שזה כאב עתיק כזה שבכלל לא קשור אליו (זה בד"כ המקרה) אלא לחוויות הילדות שלי.
הוא הקשיב לי וחיבק, התנצל, והכי חשוב - פשוט היה איתי. לא ביטל את הרגשות שלי, לא התנער מאחריות, לא אמר לי שזו בעיה שלי. הוא פשוט היה איתי, חיבק והקשיב.
הרגשתי שיש לי מקום בטוח להיות כל מי שאני, והוא הרגיש שאני לא מאשימה או תוקפת אותו על מה שאמר, אלא בבוטחת בו עם מקום רגיש וחשוף שלי.
יצאנו מהאירוע הזה מחוזקים ושמחים, הקשר שלנו התחזק והעמיק.
מאז שהתחלתי להסתכל על הקשר שלי ממשקפיים של "קשר" ולא ממשקפיים של "צדק", הקשר שלי עם בן זוגי התחזק.
בשיח בו אין אשמה, ביקורת, קורבנות, או היעלמות - נותר מקום לרגש חי, פגיעות, חמלה, ונוכחות אוהבת.
אלו הדברים שבונים קשר בריא.