בשבעה באוקטובר 2023 הפכנו, כמו משפחות רבות אחרות בישראל, למשפחה מגויסת. 

תוך שעות נותרתי לבד עם ילדה קטנה, בזמן שאביה גויס למילואים. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. ככל שהזמן חלף, הבדידות שלי הלכה והעמיקה.

בסופה של אותה שנה ארוכה, כשעדיין לא היה צפי לסיום המילואים, חשבתי על נשות משרתי הקבע. האם זו מציאות חייהן? איך הן מתמודדות? איך שומרים ככה על האהבה והזוגיות? 

האם יש להן עצה עבורי ועבור "נשות המילואים" שמצאו את עצמן במצב שלי? 

​

קשר זוגי הוא מרחב מאתגר מעצם היותו מפגש של שני אנשים בעלי רצונות, רגשות, פצעים וכמיהות. פוטנציאל הריפוי הוא עצום אך כל כך הרבה יכול להשתבש ולהכאיב. האם אפשרי לשמר קשר עמוק ומשמעותי כשלא נפגשים בכל יום בערב אחרי יום עבודה?

איך מרגיעים את הלב המוצף בגעגוע למישהו שחולקים איתו בית ומשפחה אבל רוב הזמן הוא ישן במקום אחר? 

עם השאלות האלו יצאתי למסע, שוחחתי עם נשות משרתי כוחות הביטחון, חילוניות, דתיות לאומיות, נשים מהמגזר הדרוזי, וגבר אחד - כולם סיפקו הצצה מרגשת ונדירה לזוגיות ולמשפחה שלהן, כל אחת מהן מוצאת את דרכה בהתמודדות עם סוגיות של מרחק וגעגוע, תחושת שותפות וגאווה לצד ההשלכות על הזוגיות והמשפחה, ולעיתים אף חוסר הבנה של הסביבה למצוקה שלהן.

​

אהבה מגויסת הוא תיעוד מרגש של מציאות נפוצה ולא מדוברת בחברה הישראלית, של מערכות יחסים העומדות מול אתגרים ייחודיים, ושל המשמעויות העמוקות בבחירה בשירות בכוחות הביטחון.

בספר נפרשים סיפורי חייהם של שש-עשרה נשים וגבר אחד, לצד סיפורי האישי.