אני שומעת לצערי על זוגות רבים, ש"שרדו" את תקופת המילואים אך לא מצליחים לשרוד את החזרה מהם ונפרדים.
"הוא חזר אדם שונה"
"היא כבר לא מאושרת"
הם אומרים בצער ומפרקים את הקשר.
אם פעם אחרי מלחמות היה בייבי בום, לאחרונה נראה שיש גם בום של ניתוק הקשר.
7.10 הוא טראומה קולקטיבית שעדיין לא הסתיימה,
כולנו ברמה כזו או אחרת עדיין מגיבים אליה.
מי שגויסו באותו היום נדרשו לאורך זמן לתפקד כלוחמים ולדחוק את הרגשות שלהם הצידה, ממש להילחם כדי לא למות, לכבות את הכאב על מה שקרה בשבת הנוראית הזו, את הגעגוע והדאגה למשפחה, את הפחד ממה שעלול לקרות.
להיחשף לזוועת, להחזיק נשק ולשמור על החיים שלהם ושל העם כולו.
מי שנשארה בבית, מצאה את עצמה פוגשת את זוועות ה7.10 לבד, מול החדשות, בלי האיש שלה, בלי הכתף התומכת והחיבוק. עם ילדים בבית שצריך להגן עליהם מפני הזוועה ולהחזיק את השגרה שלהם. עם הדאגה והפחד לבעל שנלחם, עם הגעגוע, הבדידות והיאוש.
כל יום מחדש, בלי ידיעה מתי זה יסתיים ובאיזה אופן. זה המון להחזיק!
שני הצדדים עברו במשך חודשים חוויות קשות מאוד, לבד.
לתפקד במצב של היעדר ביטחון אישי ולאומי זה לתפקד במצב של הישרדות!
בלי הקשר הזוגי שיתמוך ויחזיק וינחם,
בלי לסיים יחד את היום ולשתף את הקשיים,
לרוב אפילו בלי לשתף בשיחת טלפון.
מערכת העצבים שלנו כל הזמן מנתרת סימנים של ביטחון וסכנה. זו מערכת מוכוונת הישרדות שהמטרה שלה ברורה - לזהות סימני סכנה ולהגיב בצורה שתשמר את החיים שלנו.
כשאנחנו בהישרדות הנפש שלנו עושה את מה שהיא יודעת לעשות כשהיא מאוימת - להתנתק ולהדחיק פנימה, או להיכנס לחרדה ולזעוק החוצה.
כשיש סימן של סכנה, יש מי שיגיב בדריכות ומוכנות להילחם - כמו חייל בקרב, שכל האנרגיה שלו הולכת למלחמה. במצב כזה לא נשארת לו אנרגיה לדאגה לבית ולמשפחה, הוא חייב להיות מרוכז כל כולו בלחימה כדי לשרוד.
דמיינו חייל בשדה הקרב המכוון נשק על האויב ופתאום נזכר בילד המתוק שהשאיר בבית ודומע מגעגוע - אין אפשרות כזו. הוא לא ישרוד. הוא חייב להתרכז במשימה.
כך הרגשות ה"יומיומיים" שהוא חווה - האהבה לבת הזוג ולילדים, הכמיהה למשפחתיות ולבית, היכולת לקבל ולהעניק אהבה - מודחקים הצידה כדי לפנות את כל האנרגיה הזמינה להישרדות.
מילואימניק שחווה את זה, יתקשה לחזור לתפקוד רגיל כשהוא יחזור הביתה. לנפש אין כפתור "חזרה לשגרה" וגם אם בבית אין אויב המאיים על חייו, הזמן שלוקח לכולנו לקרוא סימני ביטחון ולהירגע הוא הרבה יותר ארוך מהזמן שלוקח לזהות סימני סכנה.
בדוגמה הכי פשוטה - לוקח מאית השניה להיבהל מג'וק שנכנס הביתה, וכמה דקות להירגע מהמאורע.
כשהמילואימניק הזה יחזור הביתה לאישה שחיכתה לו כל כך הרבה חודשים, הוא לא יוכל לחזור בן רגע לתפקוד הרגיל שלו והאישה יכולה להרגיש מאוד מתוסכלת (ובצדק).
היא תרגיש שהוא מנותק, שהוא לא נוכח, "חזר אבל לא חזר", אולי ישן המון ואולי יושב בטלפון כל הזמן, אולי מתכתב כל היום עם החברים במילואים.
מבן זוג נוכח ואוהב הפך לשתקן ורגזן.
מאבא מעורב שאוהב לשחק עם הילדים לאבא שלא מתייחס אליהם.
במצב כזה,אחרי חודשים של געגוע וכאב, התערערות הביטחון בקשר היא בלתי נמנעת.
שבועות ארוכים שהוא לא יכל לספר לה על הזוועות שראה ולקבל חיבוק.
שבועות ארוכים שהיא לא יכלה לספר לו כמה קשה לה עם הילדים ולקבל תמיכה.
כל אחד נשען על עצמו או על אדם אחר קרוב שאפשר היה לשתף אותו, ולא היה את הקשר הזוגי שיספק נחמה ותמיכה.
כך אני שומעת לצערי על זוגות רבים, ש"שרדו" את תקופת המילואים אך לא מצליחים לשרוד את החזרה מהם ונפרדים.
"הוא אדם שונה"
"היא לא מאושרת"
זה באמת נכון.
הוא באמת שונה. הוא היה במלחמה. הוא עדיין במצב הישרדות ואין לו איך להירגע.
היא באמת לא מאושרת, כי גם היא שרדה חודשים ארוכים בלעדיו והתגעגעה לאדם שלא חזר.
שניהם לא מרגישים בקשר ובטח שלא יכולים להירגע בו.
אז איך חוזרים ללהרגיש קרובים בקשר?
קודם כל להבין שזה יקח זמן, כמו שאמרתי, המערכת שלנו מגיבה מאוד מהר לסימני סכנה ולאט מאוד לסימני ביטחון.
גם אם תתני לו לישון 14 שעות ברצף, הוא לא יקום ויחזור להיות מי שהוא היה ב06.10 (אם כי אין לי ספק שזה יעזור לתחושה הכללית),
גם אם הוא ילך לטיפול (ויש המון יוזמות מבורכות המנגישות ללוחמים סיוע נפשי במחיר מוזל מאוד) זה ייקח זמן עד שהוא ירגיש הקלה.
הכי חשוב לא לשכוח, שהוא לא "חזר אחר" מהמלחמה, הוא פשוט בהישרדות, והגבר שלך שאת מכירה ואוהבת נמצא פה עדיין ורוצה לחזור אלייך, פשוט כרגע אין לו איך.
הצעד הבא הוא לעבד ביחד את החוויות שלכם בחודשים האלו.
עיבוד משותף זה לספר מה קרה לכל אחד, לקבל תיקוף והכרה לרגש, להתחבק ולבכות יחד.
בלי האשמות, בלי תלונות אחד על השני, בלי ריבים.
לעבור יחד ממצב של הישרדות למצב רגיל של חיים, עד כמה שאפשר כרגע.
(מילת המפתח כאן היא "יחד" - שניכם, מחזירים את האנרגיה לקשר)
זה אולי נשמע קל אבל זה תהליך מורכב, שיכול להעלות הרבה רגשות אשמה והתגוננויות.
לדוגמא, את יכולה להגיד לו כמה היה לך קשה באותו הלילה שהילד היה חולה ולא היתה לך דקה לישון, והוא עלול להרגיש אשמה על זה שלא היה ולהתגונן, מכאן הדרך לריב היא קצרה.
לשוחח בלי האשמות והתגוננויות זהו תהליך מורכב שקשה לעשות אותו גם בימי שגרה , לכן כדאי להיעזר באיש מקצוע שיוביל את זה ברכות וברגישות ויעזור לשני הצדדים להרגיש שוב את הביטחון בקשר.
אל תזניחו את הזוגיות, אם קשה לכם אל תחכו עד שהדברים "יסתדרו לבד" (הם לא) או יתמסמסו (הם יגדלו) - תמצאו את מי שיעזור לכם למצוא אחד את השניה.
הדרך חזרה לקשר אוהב ובטוח היא אפשרית, במיוחד אם הוא היה כזה לפני ה-07.10.