כשאני מסבירה בקליניקה מה הוא קשר או מהי התקשרות בטוחה, אני שואלת את השאלה הבאה -
מה עשית כשהיה לך קשה?
למי פנית כשהיית במצוקה?
בנטיה לביטחון בקשר ולהתקשרות בטוחה, התשובה תהיה "כשהיה לי קשה פניתי אל בן\ת זוג לעזרה",
"כשהייתי במצוקה ביקשתי מבן\ת הזוג להיות איתי".
בנטיה לאי ביטחון בקשר, התשובה תתחלק לשתי אפשרויות -
1) "פתרתי את הבעיה בעצמי" - מאפיין של נטיה להימנעות, מה שנקרא גם התקשרות נמנעת.
נמנעתי מלהביא את החלקים הזקוקים, הפגיעים, הכואבים לקשר.
משמע - נשארתי לבד כשהיה לי קשה.
2) "פניתי לאדם אחר, כמו תמיד" - מאפיין של נטיה לחרדה.
כאן זה יכול קצת לבלבל, הרי אמרתי שבהתקשרות בטוחה אני פונה אל האחר לקבל עזרה. אך יש פה עניין של מינון.
אם אני כל הזמן פונה לאחר, במצוקה לעיתים תכופות ומתקשה להירגע לאורך זמן, זה אומר שלא הצלחתי לנוח בתוך הביטחון של הקשר ואני כל הזמן בחרדה.
דוגמא מחיי היומיום:
עשיתי תאונה קלה עם הרכב (אני בסדר) ועצרתי בשולי הדרך.
אם אני נוטה לדפוס התקשרות בטוחה - התקשרתי לאדם הקרוב אליי, ביקשתי נחמה ועזרה במידת הצורך. אם הוא לא ענה, לקחתי כמה נשימות וטיפלתי באירוע בעצמי.
אם אני נוטה לדפוס התקשרות נמנעת - טיפלתי באירוע בעצמי. אולי אחר כך סיפרתי לאדם הקרוב שעשיתי תאונה, והוא אולי שאל למה לא התקשרתי אליו, ואני לא הבנתי בכלל למה לי להתקשר אליו.
אם אני נוטה לחרדה - התקשרתי לאדם הקרוב אליי, אם הוא לא עונה התקשרתי שוב, שלחתי הודעה, התאכזבתי עמוקות שהוא לא ענה לי, הרגשתי לא אהובה, כעסתי עליו. אולי טיפלתי בעצמי באירוע ואולי התקשרתי למישהו אחר.
דוגמא נוספת:
בן זוגי אמר משהו שפגע ברגשות שלי.
אם אני נוטה להתקשרות בטוחה - הסברתי לו ממה נפגעתי ולמה, איפשרתי לו להתנצל ולנחם אותי (חלק חשוב!).
אם אני נוטה להתקשרות נמנעת - לא אמרתי כלום, "החלקתי" את זה, כי אני לא מביאה פגיעות לקשר.
הרגעתי את עצמי ב"הוא לא התכוון",
"אני סתם רגישה היום",
"לא על כל פיפס צריך לריב, עדיף לשמור על שלום בית",
"מה שהיה היה" וכו.
אם אני נוטה להתקשרות חרדה - תקשרתי את הפגיעה שלי בצורה מוגדלת ולא מידתית, התקשיתי להירגע גם אם הוא התנצל וניחם אותי. אולי הייתה לי רגיעה נקודתית אבל בקשר עצמו יהיה בי חלק שיחכה "להתאכזב" ולהיפגע שוב.
הנוטים לחרדה (כ-20% מהאוכלוסייה), למדו בגיל צעיר שאם הם לא ינפחו ויגדילו את הצרכים שלהם הם לא יקבלו מענה מהדמות המטפלת.
תהיה להם הנחת בסיס שלילית על עצמם וחיובית על האחר - הדרך היחידה להתווסת כתינוקות הייתה דרך אדם אחר, מה שהשאיר אותם חסרי יכולת להתווסת בעצמם. זה הוביל לתחושה של ערך עצמי נמוך (אני לא "טוב" לבד) והערכה מופרזת כלפי האחר (רק הוא יכול "לתת לי את מה שאני צריכה").
הנוטים לחרדה לא אוהבים להיות רווקים ותמיד שואפים ליצור זוגיות. ברגע ההיכרות ירצו להתקדם במהירות ולהגיע לשלב "הזוגיות המבוססת".
מכירים את החברה שמתכתבת עם מישהו באפליקציה ומכריזה שהיא ב"קשר" אפילו לפני שהם נפגשו?
יש צורך דחוף להרגיש קיום של "קשר" כדי שיהיה מישהו בחיים שתפקידו הוא לווסת אותי! (כמובן, שזה לא התפקיד של זוגיות ואף אדם לא יוכל לשאת את זה לאורך זמן בלי לאכזב או להתייאש).
הנוטים להימנע (כ-20% מהאוכלוסיה) למדו בגיל צעיר שהם ממש בסדר ושהאחרים לא.
הם למדו לענות על הצרכים שלהם בכוחות עצמם כי הבינו מהר מאוד שהאחר לא יתן להם את מה שהם צריכים, משמע דפוס התקשרות נמנעת.
תינוק שגדל עם הורים לא מווסתים (למשל, הורים בדיכאון, הורים עם התקשרות לא בריאה אותה הקרינו לילד, הורים שהיו צריכים דברים מהילד והוא גדל להיות "ילד הורי") לומד לווסת את עצמו כי הם לא יכולים לעזור לו.
הוא למד אסטרטגיות להרגיע את עצמו וכך ניתק כל תלות עם האחר. למעשה, כבוגר, תלות היא לא אפשרות.
אנשים עם נטיה להימנע למדו להתמודד עם אי הבטחון שהסביבה שלהם מייצרת ע"י הכחשה והדחקה של רגשות. הם מהר מאוד יגידו לעצמם ולאחרים שהכל בסדר, לא קרה כלום (גזלייטינג עצמי), ולכן כמבוגרים, כשייזכרו בילדות שלהם הם יטענו שהיא היתה רגילה ושום דבר טראומתי לא התרחש בה.
אבל מה שכן התרחש, זו הנטישה הרגשית של ההורים שלהם. היעדר הנוכחות הרגשית גרמה להם להפנים שתלות באחר משמע גזר דין מוות.
הרבה פעמים הם חושבים ונראים לסביבה כבעלי התקשרות בטוחה, כי הם תמיד נראים "אסופים" ו"מאורגנים", הם לעולם לא "מאבדים את זה", לעולם לא פוחדים מאוד או כואבים מאוד (כלפי חוץ), אין להם קושי להיכנס לקשר רומנטי (אליו הם לא יביאו את החלקים הפגיעים והתלותיים שלהם), אך אדם בעל התקשרות בטוחה הוא לא אדם ש"אף פעם לא מאבד את זה"! אלא אדם שיודע להיעזר באחר וגם לווסת את עצמו כשהוא במצוקה.
אנשים עם נטיה להתקשרות נמנעת יחזיקו באמונה שהם בסדר והאחר לא, לכן בזוגיות תמיד ירגישו שמנסים לקחת מהם עוד קצת. עוד זמן, עוד אנרגיה, הם פוחדים "להיחנק" בקשר ולכן תמיד ינסו למנן אותו, והכי הכי "רגוע" וטוב להם לבד - כשהם לבד הם עונים על הצרכים הרגשיים שלהם בלי בעיה וללא הפרעות.
"חופשי זה לגמריי לבד".
אם אמרנו שאדם עם נטיה לחרדה צולל מהר אל תוך קשר, אז אדם עם נטיה להמנע נכנס לקשר מאוד מאוד לאט. הם לא ממהרים להיכנס למחויבות בגלל הפחד המתמיד שידרשו מהם יותר ממה שהם רוצים לתת ואז לא יישאר להם מספיק אנרגיה כדי להרגיע את עצמם!
האדם הנוטה לחרדה אסף עם השנים אסטרטגיות שנועדו לגייס את האחר לווסת אותו - בקשות מנומסות, קורבנות, ריבים מוגזמים, איומים בפרידה, התנהגויות דרמטיות, ועוד.
והאדם הנוטה להימנע אסף עם השנים אסטרטגיות שנועדו לנתק אותו רגשית מהקשר ולהתווסת בעצמו - בריחה לטלפון \ משחקי מחשב \ אוכל וכדומה, ביסוס עמוק של מנהגים ביומיום שאסור לערער אותם (כל יום אותה כוס קפה, אותו אימון, אותה ארוחת צהריים, אותם מנהגים), כל עזר חיצוני הפותר אותם מלפנות לוויסות הדדי ועוזר להם לארגן את העולם שלהם בצורה שמרגישה בטוחה.
אנשים עם נטיה לדפוס התקשרות נמנעת לא מודעים בכלל לאפשרות לוויסות הדדי. ההורים שלהם לא עשו את זה בכלל (לעומת ההורים של הטיפוס החרד, שעשו את זה כשהוא צעק מספיק).
אדם עם נטיה לחרדה יימשך בד"כ לאדם עם התקשרות נמנעת, כי מתוך החרדה שלו - הנמנע ייראה לו מווסת ומאורגן, אחד כזה שיכול לעזור לו כי הוא עצמו לא צריך עזרה.
לאחר תקופה בקשר, האדם הנמנע לא יוכל יותר להחזיק את החרד וירגיש שהוא חונק אותו עם הדרישות והבקשות והצרכים.
אדם עם נטיה לדפוס התקשרות בטוחה בקשר ירגיש שהוא בסדר ושגם האחר בסדר.
יש לו תפיסה בריאה של עצמו - הוא יודע איך לטפל בעצמו, איך להתווסת בעצמו, וגם איך לפנות לעזרה.
כילד, הוא קיבל מענה לצרכים הפיזיים והרגשיים שלו, לכן מערכת העצבים שלו יכלה להירגע (ולא לעבוד ללא הפסקה כמו אצל הנוטה לחרדה, או להתנתק כמו אצל הנוטה להימנע). כשמערכת העצבים של אדם רגועה הוא יכול להתבונן על ההורים שלו במבט ביקורתי, ולהגיד איפה הם עזרו לו והיו מדויקים לצרכים שלו ואיפה לא.
(הנוטה להימנע חייב לספר לעצמו שהכל בסדר ושההורים שלו בסדר כי הסביבה לא בטוחה מספיק בשביל להרגיש את מה שלא בסדר, והנוטה לחרדה חייב לספר לעצמו שהוא לא בסדר כי אם הוא היה בסדר אזההורים שלו היו מספקים לו סביבה בטוחה באופן עקבי).
אדם עם דפוס התקשרות בטוחה לא יפחד להיות רווק וגם לא יפחד להיכנס לקשר.
הוא ידע לתקשר את הצרכים והגבולות שלו באופן בריא ומידתי, להפריד בין מקרים בהם הוא מתווסת בעצמו לבין מקרים בהם הוא מבקש להתווסת באופן הדדי.
הנוטה לחרדה יחשוב שכל מקרה הוא מקרה רלוונטי לקשר ודורש ויסות הדדי.
הנמנע יחשוב שכל מקרה דורש ויסות עצמי והוא צריך לטפל בהכל לבד ולתקן את עצמו לבד.
האם הנטייה להתקשרות בטוחה, נמנעת או חרדה ניתנת לשינוי?
חשוב לי לציין, שנטיית ההתקשרות שלנו היא לא גזירת גורל!
התקשרות היא הקשרים הראשוניים שלנו במוח, בשנים הראשונות לחיינו. אבל המוח שלנו מייצר קשרים חדשים כל הזמן, עד יום מותנו!
אף פעם לא מאוחר מדי לשנות נטיית התקשרות לא בטוחה לבטוחה.
בהינתן התנאים - מודעות עצמית (הבנה מה דפוס ההתקשרות שלי ומה האסטרטגיות שפיתחתי בעקבותיו), עבודה עצמית (בטיפול) והחזקה של קשר בריא (קשר בו שני הצדדים מבינים ורוצים לבסס היקשרות וביטחון אמיתי) אפשר ללמד את הלב והגוף להירגע ולהרגיש ביטחון בתוך קשר בריא.
למידע נוסף אני מזמינה אותך לקרוא על טיפול זוגי בקליניקה שלי.
ועל המסע האישי שלי, ג'יין ליפשיץ.